
בעולם המשחק והבמה, יש חשיבות גדולה לקהל. מהרגע הראשון ששחקן עולה לבמה, הקהל הוא חלק בלתי נפרד מההופעה שלו. אז איך תופסים את הקשב של הקהל? במילה אחת: תקשורת. במקום לשחק לבד, אני משחקת עם. אני מוכנה להיות מושפעת, להגיב ואפילו לאלתר.
פעם קנינו מוצרים שראינו בעיניים. חברות בנו מוצרים וחיפשו לקוחות. היום, חברות בונות סיפורים והלקוחות בוחרים את המוצר לפי הסיפור. אפל, למשל, לא מוכרת סמארטפונים - היא מוכרת את הסיפור של Think Different. ונייק לא מוכרת נעליים - היא מוכרת את הסיפור של Just Do It, שלאחרונה השתנה ל-Why Do It?, סיפור שפונה לדור הצעיר יותר.
הרצאות TED שינו את הדרך שבה אנחנו חושבים על הרצאות עסקיות. במקום מצגות ארוכות, עמוסות בטקסט ובגרפים, החלו לעלות לבמה מרצים שסיפרו סיפור אחד, חזק ומשכנע, שמחבר בין רעיון גדול לחוויה אנושית פשוטה.
הקהל העסקי של היום גדל על Netflix, Instagram, TikTok ו-YouTube. הוא מצפה שגם בסביבה העסקית התוכן יהיה מעניין, ויזואלי ורגשי. מרצה שעומד עם רשימת bullet points מול קהל כזה הוא כמו מישהו שעומד בפינת הרחוב ומנסה למכור עיתון בעידן הסמארטפון.
הדקות הראשונות הן קריטיות. במקום להתחיל עם "שמי X ואני עובד בחברה X", התחילו עם רגע אמיתי מהחיים שלכם שקשור לנושא. למשל: "לפני שלוש שנים, ישבתי בחדר ישיבות, הבוס שלי היה עסוק בלהציג את התכנית לרבעון הבא ואני ישבתי שם והרגשתי תסכול. באותו רגע הבנתי שאנחנו צריכים לשנות את הדרך שבה אנחנו מתקשרים בצוות." הסיפור הזה עושה שלושה דברים מדהימים: הוא מייצר חיבור אישי, מגדיר את הבעיה בצורה ממשית, ומראה שהמרצה עובר מצוקות, בדיוק כמו הקהל.
אל תתחילו עם הפתרון שלכם. התחילו עם הבעיה. הרי כולם בקהל מכירים את הבעיה, הם רק צריכים מישהו שיגדיר אותה במילים. תארו את אותם רגעי תסכול, אכזבה או אתגר שהקהל שלכם חווה בכל יום. כשאנשים מהנהנים בראש וחושבים לעצמם ״זה בדיוק מה שאני חווה" - אתם יודעים שתפסתם אותם.
אנשים לא רוצים לשמוע רק על הפתרון המוכן. הם רוצים לעבור אתכם את המסע - להבין מה לא עבד, איפה נכשלתם, איך עשיתם התאמות ומה למדתם. הכישלונות והלקחים הם הדבר המעניין ביותר לקהל ומה שמעניק הכי הרבה אמינות למרצה. זה מראה שהפתרון לא נפל מהשמיים אלא נוצר דרך ניסוי וטעייה.
המוח האנושי זוכר קבוצות של שלושה. במקום רשימה של שבע נקודות חשובות, קחו את הרעיונות המרכזיים שלכם וארגנו אותם לשלושה נושאים עיקריים. לכל נושא תנו סיפור נפרד שמדגים את הנקודה.
במקום לומר "היו לנו אתגרים תפעוליים משמעותיים", ספרו על אותו יום שבו המערכת קרסה בחמש בבוקר והטלפון שלכם לא הפסיק לצלצל. הקהל יראה, ישמע וירגיש את האתגר במקום רק להבין אותו אינטלקטואלית.
כל סיפור צריך לעורר רגש ולגרום לפעולה. הרגש יוצר את הזיכרון, והפעולה יוצרת את השינוי. במקום לסיים עם "תודה על ההקשבה", סיימו עם קריאה ברורה לפעולה שמבוססת על הסיפור שסיפרתם. מה אתם רוצים שהקהל יעשה מחר בבוקר?
זו הטעות הכי נפוצה. אתם יכולים לספר סיפור מעניין, מצחיק, אולי אפילו מרגש — אבל… לא קשור לנושא. כל סיפור צריך לשרת מטרה ברורה: להסביר רעיון, לעורר רגש או להמחיש נקודה. אם הוא לא עושה את זה? הוא פשוט מסיח את הדעת.
לרוב זה נובע מאי נוחות, וכשאנחנו באי נוחות אנחנו מדברים יותר מידי. כדאי להתמקד רק במה שמשרת את המסר, וכדי לא להתפזר כמו מספרי בדיחות שלא עצרו בזמן, כדאי אפילו לכתוב לעצמכם את הסיפור מילה במילה.
לפעמים אנחנו לא מצליחים לחשוב על סיפור טוב עם קונטקסט וממש מדגדג לנו להמציא. אז לא כדאי, מריחים את זה מקילומטרים. עדיף סיפור פשוט, כן ואנושי — מאשר סיפור דרמטי שמרגיש "טוב מדי". החיבור האמיתי לקהל קורה כשאתם אותנטיים.
קחו את ההרצאה הבאה שלכם - לא חשוב כמה היא קטנה או גדולה - והחליטו לשלב בה סיפור אחד. לא עשרה, אחד. סיפור שאיתו תפתחו, שימחיש נקודה מרכזית, או שיסגור את ההרצאה.
ספרו את הסיפור קודם לבן משפחה, לחבר, או למראה. תרגלו על הקצב, על הניסוח, על המקומות שבהם תעשו פאוזה. סיפור טוב דורש תרגול בדיוק כמו כל מיומנות אחרת.
שימו לב איך הקהל מגיב לחלקים שונים של הסיפור. איפה הם צוחקים, איפה הם מתרכזים, איפה הם מתחילים להסתכל על הטלפון. השתמשו במידע הזה כדי לשפר את הסיפור בפעם הבאה.
בעולם עסקי שבו כולם אומרים את אותם דברים באותה הדרך, הקול שבולט הוא זה שמספר סיפור אמיתי, רלוונטי ומשכנע. זה לא קסם ולא כישרון מולד - זו מיומנות שאפשר ללמוד, לתרגל ולשפר. הקהל שלכם לא רוצה עוד מצגת PowerPoint. הוא רוצה לחוות משהו, ללמוד משהו, ולהרגיש שהזמן שלו לא בוזבז. סטוריטלינג הוא הכלי שיעזור לכם לתת לו את זה.כשתעמדו בפעם הבאה מול קהל, זכרו: אתם לא רק מעבירים מידע. אתם מזמינים אנשים למסע, מראים להם דרך חדשה לחשוב על אתגר, ונותנים להם כלים לפעול. הסיפור הנכון ברגע הנכון יכול לשנות לא רק את ההרצאה שלכם, אלא את הקריירה שלכם ואת מידת השפעתכם על אחרים.