איך להפסיק לנסות להרשים ולהתחיל להיות בקשר?

ראיונות עבודה זה לא כיף. שיחות קצרות עם HR, עבודות בית, ראיונות, וניסיון להראות כמה שיותר מעצמנו במעט מאוד זמן.שידעו שיש לי ניסיון.

שיבינו שאני מתאימה.

שיראו שאני חכמה, מקצועית ומעניינת.אנחנו מגיעים מוכנים, עוברים בראש על כל מה שחשוב לנו להגיד, מנסים לא לשכוח שום פרט. אבל לפעמים, דווקא מתוך הניסיון להציג את עצמנו בצורה הטובה ביותר, אנחנו מתרחקים ממה שאנחנו באמת רוצים להביא.אני יודעת את זה גם מניסיון אישי.לפני כמה שנים רכבתי על האופניים בדרך לפגישה חשובה. מאוד רציתי שיבחרו בי לפרויקט מסוים.תוך כדי הרכיבה בפארק הירקון, עברתי בראש על כל הדברים שהיה לי חשוב שהמראיינים ידעו עליי.את זה אני אגיד.

ועל זה אספר.

ואסור לי לשכוח להזכיר גם את...ואז עצרתי.הראש שלי היה מוצף במידע. הרגשתי את הכיווץ בגוף והבנתי שאני לא בדרך הנכונה.נזכרתי במה שאני אומרת לתלמידים שלי באימפרוביזציה:כשאנחנו מנסים להיות חכמים, מצחיקים, מעניינים או שנונים, בסיטואציה לא מוכרת, הרבה פעמים זה יוצא הפוך. אנחנו מתאמצים, פחות מחוברים ופחות נוכחים.אנחנו עסוקים במה שאנחנו רוצים להגיד, במקום במה שקורה עכשיו בינינו. ועל הדרך, שוכחים את הצד השני.ופתאום הבנתי שאני עושה בדיוק את זה.אני כל כך עסוקה בצ'ק ליסט שלי, שאני פחות נוכחת מול מי שיושבים מולי. אני פחות קשובה. הקול הפנימי ואני מנהלים דיאלוג מערער. הקול שלי נהיה גרוני. אני מתאמצת.ובסוף, דווקא כשאני כל כך רוצה שיפגשו אותי, הם לא באמת פוגשים אותי.כי ראיון עבודה הוא לא רק מפגש בין ניסיון, כישורים וקורות חיים. זה מפגש בין אנשים.אני יכולה להגיע עם המון ידע וניסיון, אבל זה לא מספיק. הדרך שבה אני נוכחת, מקשיבה, מגיבה ויוצרת קשר היא חלק משמעותי ממה שקורה בחדר.

אז איך אפשר להגיע לראיון עבודה אחרת?

בפגישות חשובות, בראיונות עבודה וגם בפרזנטציות, אני חוזרת לעקרונות מעולם האימפרוביזציה. הם עוזרים לי לצאת קצת מהראש, להירגע ולהיות יותר בקשר עם מי שמולי.
1. מזכירה לעצמי למה אני מתאימה
לא כדי לשנן תשובות, אלא כדי להתחבר באמת ליכולות, לניסיון ולערך שאני מביאה. להיזכר במה שאני טובה בו. זו תזכורת נהדרת לביטחון שלי.

2. מעבירה את הפוקוס אל מי שמולי
כבר בתחילת המפגש אני מסתכלת בעיניים, שואלת או אומרת משהו שקשור לאדם שמולי או למקום שבו אני נמצאת.ברגע שאני מתעניינת באמת בצד השני, משהו בי נרגע. אני מפסיקה להתעסק רק באיך אני נתפסת ומתחילה להיות חלק משיחה.

3. לא ממהרת לענות
מותר לקחת שנייה. להקשיב לשאלה, לחשוב ואז לענות.השתיקה הקטנה הזו הרבה פחות מלחיצה ממה שנדמה לנו. היא מאפשרת לנו להיות מדויקים יותר ולא לשלוף תשובות רק כדי למלא את החלל.

4. מהדהדת את מה שנאמר
לפעמים אני חוזרת על חלק מהשאלה או מנסחת בקול את מה שנשאלתי.זה נותן לי רגע להתארגן, ובעיקר משאיר אותי בתוך השיחה ולא בתוך הראש שלי. אני לא רק מחכה לתורי לדבר, אלא באמת מקשיבה למה שנאמר.

5. מחברת בין הטכני לאישי
קל לנו להישאב לפרטים הטכניים. אני יודעת להסביר מה עשיתי ואיך עשיתי, אבל ככל שאני מפליגה בתיאורים טכניים, אני עלולה לאבד את האדם שמולי.לכן אני מנסה לספר גם את הסיפור שמאחורי הדברים.אם, למשל, בניתי כלי AI שעשה אוטומציה לתהליך מסוים, אני יכולה לספר מה הוא עושה ואיך בניתי אותו. אבל הרבה יותר מעניין אותי לספר: מה היה הצורך?

מה זיהיתי?

מה הפריע לי?

מה גרם לי לחשוב שאפשר לעשות את זה אחרת? כי שם כבר לא פוגשים רק את מה שעשיתי. פוגשים את הדרך שבה אני חושבת.

פחות להרשים, יותר להיות נוכחים

אולי זה הדבר שאני הכי אוהבת באימפרוביזציה: היא לא מלמדת אותנו איך להיות יותר מרשימים. היא מלמדת אותנו איך להיות יותר נוכחים.

איך להקשיב בלי לתכנן מראש את התשובה. 
איך להגיב למה שקורה עכשיו. 
איך להיות בקשר עם האדם שמולנו, במקום להיות עסוקים כל הזמן באיך אנחנו נתפסים בעיניו.

וזה נכון לא רק לראיונות עבודה. זה נכון לפגישות עסקיות, לפרזנטציות, לשיחות עם לקוחות ולכל סיטואציה שבה אנחנו רוצים להביא את עצמנו לידי ביטוי. 

בסופו של דבר, זה אולי מה שאנחנו הכי רוצים שיקרה בראיון: לא שיראו את כל מה שאנחנו יודעים.

שיפגשו אותנו.

https://www.highprov.com/