הקסם של אימפרוביזציה – כלי לחיים, לא רק לבמה

שרון קרוק

כולנו מאלתרים.
בין אם אנחנו בשיחת מטבחון במשרד, מגיבים לילד ששואל שאלה מפתיעה,  מתמרנים בכביש, או מנסים להבין איך הסתבכנו שוב בלי מצרכים לארוחת ערב – אנחנו כל הזמן מגיבים למציאות הלא מתוסרטת של חיינו.

החיים מלאים באי-ודאות. השאלה היא איך אנחנו מגיבים אליה

אנחנו מתכננים.
בונים לו"ז, מסמנים וי ברשימות, מכינים את מה שצריך, מדמיינים איך זה ייראה.
ואז... החיים קורים. והם לא תמיד פוגשים את מה שחשבנו שהם יהיו.

תכננו מצגת מושקעת לישיבה גדולה – אבל אחד הבכירים לא מפסיק לקטוע אותנו ולהעיר הערות.

רצינו להתחיל את היום ברוגע לפני כל המשימות שעומדות בפנינו – אבל הילד לא .מוכן לצאת מהבית, כי המכנס מציק לו, ומתחילה מהומה

חיכינו לחופשה שקטה בצפון – וחצי שעה אחרי שיצאנו קיבלנו דוח על כביש שש ואין .לאף אחד מצברוח

הפער בין מה שתכננו לבין מה שקורה בפועל הוא בלתי נמנע.

^{איך אנחנו מגיבים לפער שבין "מה שחשבנו שיקרה" ל"מה שבאמת קורה"?}

מאוד קל לזהות את זה בגוף. כשהמציאות לא פוגשת את התכנון, אנחנו נכנסים לנוקשות כמעט בלתי נשלטת – זה הרגע שבו עלולים לצאת טונים פחות נעימים, עצבנות, מתח. זה הרגע שבו אנחנו ממש רוצים לכופף את הדברים שיתאימו למה שדמיינו.ויש רגע אחר. הרגע שבו אנחנו מקבלים את המציאות כמו שהיא. כשאנחנו מתרגלים אילתור, זה מגיע כמעט בטבעיות.כשאנחנו שואלים את עצמנו עד כמה אנחנו מאלתרים, אנחנו בעצם שואלים איך הפער הזה גורם לנו להרגיש.אימפרוביזציה עוזרת לנו לצמצם את הפער – לא בכך שהיא מעלימה את הבלתי צפוי, אלא בכך שהיא מחזקת את היכולת שלנו להיות גמישים ולהתמודד איתו.

מה זה אימפרוביזציה?

במובן הבימתי, אימפרוביזציה היא יצירה משותפת של לפחות שני פרפורמרים, שנרקמת בזמן אמת. אנחנו עוסקים כאן באימפרוביזציה במשחק — כלומר, מאלתרים הצגה או סצנה על המקום, כשה"תסריט" נכתב תוך כדי תנועה. דמיינו את זה: שני שחקנים עולים לבמה בלי לתאם כלום מראש. כל אחד מהם מגיע מרקע אחר, עם דפוסי התנהגות שונים, מחשבות אחרות, תחומי עניין משלו. נשמע כמעט בלתי אפשרי, נכון?
אבל כשאלתור מצליח — זה קסם. ובניגוד לקסמים של קוסמים, כאן אין טריקים. הקסם הזה קורה עם מרכיבים שיש בכל אחד ואחת מאיתנו. חמישה מרכיבים שכשמפעילים אותם על הבמה – הם מחזקים לא רק את היכולת לאלתר, אלא גם כישורי חיים חשובים ממש.
אז מהם הרכיבים האלה ?

1. הקשבה אקטיבית

רוב הזמן כשאנחנו מקשיבים, אנחנו מחכים לתורנו להמליץ, לשתף או לייעץ. לפעמים אנחנו בכלל עסוקים במחשבות אחרות. ההקשבה היא שריר שדורש תרגול ומודעות. כמאלתרת, אני מזכירה לעצמי להקשיב – באמת. כשאנחנו מקשיבים מתוך סקרנות, אנחנו מגלים דברים חדשים, ויוצאים מתוך עצמנו ומתוך הקבעונות שלנו.

איך מתרגלים הקשבה? אפשר להתחיל מהתרגיל הפשוט הבא:

שימו טיימר על שלוש דקות.
אחד משתף חוויה אישית קצרה שעולה לו. השני רק מקשיב – בלי לקטוע, לשאול, להנהן יתר על המידה או לחשוב על התגובה.
בסיום, המאזין משקף מה שמע – ללא פרשנות או עצה.
מתחלפים בתפקידים.

2. לגרום לפרטנר שלנו להראות טוב

מה זה אומר? בדיוק איך שזה נשמע. לגרום לפרטנר שלי על הבמה להראות חכם וטוב -  ובכך לגרום לו להרגיש בטוח, נוח ומואר.
על הבמה נניח, אם פרטנר נכנס לסצנה כחתול, אפשר להרים גבה – ואפשר להצטרף כחתול נוסף. הבחירה השנייה תוביל לאלתור מוצלח ולתחושת ביטחון. וזה כמובן נכון גם לחיים: אנחנו יכולים לעקם את הפרצוף, לתהות ולשפוט או שאנחנו יכולים להצטרף – ולגרום לאחר להרגיש טוב עם מה שהוא הביא. 

3. להיות נוכחים ברגע הזה

כן, זה לא פשוט, כולנו עסוקים בלנתח את העבר ולתכנן את העתיד, ולעתים נדירות עסוקים במה שקורה ברגע זה. מה זה אומר להיות נוכחים באימפרוביזציה? בעיקר לקבל את המציאות כמו שהיא ולשחרר את מה שתכננו. נניח, שתכננתי סצנה של זוג בצימר רומנטי, אני עולה לבמה עם הרעיון הנפלא שלי, ואז בדיוק מאלתר נוסף עולה לבמה וקורא: "סבתא, זה המרק הכי טוב שהכנת עד היום" ברגע הזה, אני נורא רוצה לומר שאני לא סבתא שלו, אני חברה שלו, ואנחנו בכלל בצימר בגליל. אבל זה יהיה אלתור גרוע. במקום זה, אני אקח רגע, אספוג, אשחרר את הרעיון שהגעתי איתו, ואמשיך הלאה עם הרעיון החדש. המציאות החדשה.

בחיים זה קורה לנו כל הזמן, אנחנו מתכננים והמציאות מגיחה. תכננתי לאסוף את הילד וללכת לחוף הים. אני מתכננת הכל, מכינה בקפידה כל מה שצריך, רוכבת על האופניים לגן שמחה ומלאת ציפיה כדי לאסוף אותו, ופוגשת ילד זועם ועצבני ששונא ים ולא רוצה ללכת לשום מקום. ברגע הראשון אני רוצה לשכנע אותו ולגרום לדברים להסתדר לפי התכנית שלי, אבל האם זה לא להתעלם מהמציאות? למדתי לקחת נשימה כשדברים לא מסתדרים כמו שחשבתי, ושם בשער הגן, לקחת את הרגע, להתכופף אליו ולהגיד לו, "אתה לא רוצה ים. זה בסדר. בוא נחשוב יחד מה אנחנו הולכים לעשות, שיהיה כייף לשנינו, בסדר?"

4. להגיד כן

לומר לא זה אינסטינקט הישרדותי. אנחנו שומעים כל כך הרבה "לא". תחשבו לרגע כמה פעמים אתם אומרים לא, או אבל, או כן לא, או כן אבל. "לא" נותן תחושת שליטה. הוא כמו חומה קטנה: שומר עליי, מונע הפתעות, נותן לי לבחור. שינוי זה לא נוח. אפילו אם הוא טוב, הוא מצריך מאמץ. אז יותר קל לדחות אותו מראש עם "לא". בחלק מהתרבויות ה "לא" הוא אפילו ברירת מחדל – כלי להפגין סמכות, כוח, רצינות. 

יש לנו שתי אפשרויות בחיים: לא - המקום הבטוח והודאי  כן - הרפתקאה ומלא אי ודאות. כשאני אומרת כן, אני בעצם אומרת  "אני פתוחה. אני מקשיבה. אני זורמת." וזה מדהים לראות איך שני אנשים (ויותר!) יכולים לבנות יחד עולמות שלמים — פשוט כי הם בחרו להגיד כן.

עקרון חמישי: להגיד כן ו…

"כן, ו..." הוא הסלוגן שהכי מזוהה עם האימפרוב. זה לא רק טכניקה — זו גישה לחיים. במקום לדחות רעיון או לבקר, אנחנו מקבלים אותו בהתלהבות ("כן"), ומוסיפים עליו במקום לבטל רעיון ("אבל...") – אנחנו מקבלים אותו ("כן") ומוסיפים עליו משהו משלנו ("ו..."). כך נוצרים עולמות, ככה נבנים חיבורים, בעבודה, בבית, עם ילדים, עם צוות – כשאנחנו אומרים "כן, ו..." אנחנו בעצם אומרים: אני איתך. אני מקשיבה. בוא נבנה יחד משהו משלנו ("ו..."). זה יוצר הקשבה, שיתוף פעולה ודמיון בלי גבולות. 

"כן, ו..." הוא לא רק כלי לאימפרוב – הוא כלי מפתח בעולם העבודה. במקום לחסום רעיונות עם "אבל", גישה של "כן, ו..." מעודדת פתיחות, יצירתיות ושיתוף פעולה. היא בונה תרבות של הקשבה ואמון, שבה כל אחד מרגיש שיש לו מקום להשמיע ולהשפיע. בצוותים יצירתיים, בפגישות סיעור מוחות, ואפילו בשיחות קשות – אימוץ הגישה הזו יכול להפוך תקיעות להזדמנות, וקונפליקט לדיאלוג מפרה.

אימפרוביזציה משנה את הדרך שבה אנחנו מגיבים לעולם

כשאנחנו מאלתרים, אנחנו פוגשים את הדפוסים שלנו, אם זה צורך בשליטה, את נטייה להתווכח, או ההרגל לדבר לפני שהקשבנו באמת. עם הזמן, אלתור עוזר לנו להיות יותר תקשורתיים יותר, סבלניים, פתוחים והרבה יותר קשובים. הוא מזכיר לנו שלהיות אנושי זה גם לטעות, גם להפתיע, גם לצחוק כשמשהו משתבש – ולהמשיך משם. אימפרוב זה לא רק תיאטרון. זה תרגול יומיומי לחיים יותר חיוביים, גמישים, יצירתיים ועם הרבה כן.